וזאת יש לדעת: עיקר תורתו של רבי נחמן ויסודה, הוא להחזיר כל נפש ישראל לארץ ישראל ממש, לאדמתה ולאוירה הטהור, וכל תכלית דבריו הם על הענין הזה.
לכן, האמירה המסוכנת ביותר לאמת הגדולה של ארץ ישראל, היא לתאר אותה בתיאורים הנלהבים ביותר מתוך תורתו של רבי נחמן עצמו, ולהוסיף את המשפט (גם זה כביכול בשמו): "אבל… יש משהו גדול יותר".
מאמר זה נכתב לאלה שמתלבטים בנושא זה, להוציא ספק מליבם ולשנן שארץ ישראל בה ובזכותה עם ישראל קיים, כאן מקור חייו, כאן המקום הטבעי להתקרב אל אלקי אבותינו, כאן אנו דבקים בשכינה ולא בכל מקום אחר מחוץ לה, כאן עבודת ה' של האדם והאומה עושים פרי ולא בשום מקום אחר בעולם. רק למקום הזה השתוקק עם ישראל לדורותיו להגיע ולא לשום מקום אחר בעולם.
כל אמירה אחרת היא חידוש מסוכן, בטח אם מדובר בהמצאה של הזמן האחרון , הסותרת את עליונותה של ארץ ישראל בבחינת "מקור כל הקדושות". הרבה מאמרים ושיעורי תורה נאמרים כל השנה ובפרט לקראת ראש השנה, שמטרתם לשכנע את הגרים בארץ ישראל לצאת ממנה בראש השנה לטובת העיר אומן וכדי לזכות להשתטח על קברו של רבי נחמן. עם השנים התופעה הזאת הלכה וגדלה:
א. במספר האנשים העוזבים את ארץ ישראל בראש השנה. לצערנו זה אחד מהראיות המובאות להוכיח שזו האמת. היכן מצינו שאם הרבה אנשים נוהגים בדרך מסוימת, סימן שזו דרכה של תורה? על פי שיטת הוכחה זו, אפשר לומר שכיוון שרוב ישראל יושבים עדיין מחוץ לארץ ישראל ומנמקים זאת בהרבה נימוקים גשמיים ורוחניים, אז אולי זו האמת? גם המרגלים היו הרוב ובכל זאת טעו טעות מרה!
וכשהייתה התלבטות בזמן חזקיהו אם להיכנע למלך אשור, היו הרוב מסיעתו של שבנא בעד להיכנע והמיעוט מסיעתו של חזקיהו נגד כניעה, שאל חזקיהו את ישעיהו הנביא: שמא חס ושלום הם הרוב, ורבים ויחיד הלכה כרבים?! ענה לו ישעיהו: קשר רשעים אינו מן המניין. כלומר, מנהג הרוב כשהוא סותר דברי תורה[1] אינו נספר, ולכן הלכה כחזקיהו.
צריך לומר שמשמעות הכניעה למלך אשור הייתה לגלות מיד מן הארץ, כי זו הייתה שיטתו של מלך אשור להגלות כל עם שנכבש תחת ידו[2], שנאמר: "ואסיר גבולות עמים ועתודותי שושתי…[3]", ועל פגיעה כזאת חמורה כתוצאה מכניעה למלך אשור, לעזוב את ארץ ישראל, על זה היה צריך לעמוד איתנים ולא להישבר.
ב. "החובה" לצאת לאומן התרחבה לכל השנה. לשיטה זו מי שלא עושה זאת פוגם מאוד בעבודת ה' שלו, ואינו יכול לחזור בתשובה כי אין צדיק שיערב לתשובתו. לכן צריך להכין רכבת אווירית שתוציא כל נפש יהודי אנשים נשים וטף מארץ ישראל לאומן.
ואנחנו נשיב: כאן בארץ ישראל הוא מקום השכינה האמיתי – "כי בחר ה' בציון איוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה" – "אתה מבקש לראות את שכינה בעולם הזה? עסוק בתורה בארץ ישראל!"[4] וההיפך, חוץ לארץ שהיא ארץ של מחשכים וקליפות, שם אין עבודת ה' ותפילת האדם עושה רושם אמיתי. שם עבודת ה' היא בגדר של הישרדות עד שנגיע לארץ ישראל. כך עולה מתורתו של רבי נחמן.
ג. כדי להצדיק תופעה זו ההולכת ומתעצמת, גדלו גם ההסברים הרוחניים, שהם כשלעצמם סותרים דברי תורה פשוטים כפי שיבואר להלן.
מכל התופעה הזאת – אפשר להבחין במספר טעויות מספיק גדולות, כדי לזעזע חלק מיסודות האמונה. במאמר זה נעסוק בארבעה טעויות יסודיות:
טעות ראשונה – טעות הלכתית
ישנה מחלוקת בין הראשונים מתי מותר לעזוב את ארץ ישראל באופן עראי על מנת לחזור[5].
הרמב"ם פוסק שאין לעזוב לכל דבר מצוה אלא רק לצורך שלשה דברים שהן מצוה[6]:
"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב… ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום."
וכן פסקו התוספות שאין לצאת מארץ ישראל אפילו לדבר מצווה[7]:
"ללמוד תורה ולישא אישה – פירוש ודעתו לחזור לארץ ישראל, דאילו אין דעתו לחזור אמר בכתובות פרק יג (קיא.) אחיו של זה נשא (אשה) [עובדת כוכבים] ומת, ברוך המקום שהרגו, וזה ירד אחריו לחוצה לארץ? ודווקא בהנך (ודווקא באלו) מצוות שהן חשובות – ללמוד תורה שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ואשה נמי (גם כן) דכתיב: 'לא תוהו בראה', אבל לשאר מצוות – לא. והכי (וכך) משמע פ"ד דמגילה (כז.). אבל בשאלתות דרב אחא מפורש דהנך קילי (אלו שלשת המצוות קלות) וכל שכן לשאר מצוות שהן חשובות (שיהיה מותר לצאת לחוצה לארץ כדי לקיימם ולחזור)".
אמנם, לדעת השאלותות[8] (כפי שהובא בתוספות הנ"ל) מותר לצאת מארץ ישראל לכל מצווה, וכן פסק הרשב"ץ[9] שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא למצוות תלמוד תורה ולמצוות כיבוד אב ואם. וכן פסק המשנה ברורה בדעת השולחן ערוך בדין מי שבא ממדינת הים ולא היה לו זמן להתגלח לפני חול המועד שמותר להתגלח "והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל"[10], מכאן משמע שלדעת השולחן ערוך מותר לצאת לחוצה לארץ לכל מצווה. וכן כתב המשנה ברורה שם[11]:
"מארץ ישראל לחוץ לארץ אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חברו, שהוא חשיב דבר מצווה, שמותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ בשביל זה, מה שאין כן לטייל בעלמא, דבכי האי גוונא אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, לא התירו לגלח".
אם כן, ישנה מחלוקת פוסקים, האם מותר לצאת באופן עראי לחוץ לארץ לכל דבר מצווה, או ההיתר הוא רק לשלשת המצוות שמונה הרמב"ם.
ויש לדעת שהשתטחות על קברי צדיקים לכל השיטות מלבד שיטת "השדי חמד" היא אינה בגדר של מצוה אלא מנהג טוב שנהגו ישראל. אם כן, שזו אינה בגדר מצוה, ממילא גם הפוסקים המתירים לצאת מארץ ישראל לדבר מצוה, לא יתירו לצאת כדי לפקוד את קברי הצדיקים שבחוץ לארץ.
לכן, הקלות הבלתי נסבלת להתיר לעזוב את ארץ ישראל כדי לפקוד קברות צדיקים ודאי אינה ראויה על פי ההלכה. ולאותם המתירים המסתמכים על ה"שדי חמד" הכותב שיש להשתדל להשתטח על קברי צדיקים, כי היא זכות גדולה. הרי גם לשיטת ה"שדי חמד", האם לזה הוא התכוון, להתיר לרבבות יהודים לצאת לחוץ לארץ ולהשפיל כך את כבודה של ארץ ישראל? ועוד לומר שצריך לעשות רכבת אווירית[12] ושכל ישראל אנשים נשים וטף ייסעו תדיר מארץ ישראל להשתטח על קברו של הצדיק? זה מה שהתכוון רבי נחמן?
גם אם יש היתר מסוים (לדעת מיעוט הפוסקים) לצאת לחוץ לארץ כדי להשתטח על קברי צדיקים, לא לתופעה זו התכוון "השדי חמד", להפוך את כל עבודת ה' של האדם להיות תלויה ועומדת בעניין זה.
אחד מיני רבים החולקים על הקביעה שהשתטחות על קברי צדיקים היא מצוה, וממילא יהיה מותר לצאת מהארץ לשם כך, הוא הראי"ה קוק[13] :
"כתב [השדי חמד], דמותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ להשתטח על קברי הצדיקים, מצד שהיא מצוה רבה. ולעניות דעתי צריך עיון טובא [הרבה]. דנהי שמצינו בכלב שהשתטח על קברי אבות, וכיוצא בזה בכמה מקומות בגמ', אבל ודאי לענין מצוה היש פנים לומר דעל כל קברי הצדיקים שבעולם מצוה להשתטח? זה לא ניתן להאמר כלל, אם כן הלא רבו מאד קדושים וטהורים, ועיקר הקדושה של הצדיקים הראשונים, למי כל חמדת ישראל, הלא הוא בארצנו הקדושה, ולמה לן לאהדורי [לחזר] דוקא על קברי חו"ל? והלא גם בתלמוד תורה [בהיתר היציאה מארץ ישראל ללמוד תורה] סבירא ליה לר"י (ע"ז י"ג) במה דברים אמורים – כשאינו מוצא ללמוד, אבל כשמוצא, אסור, ולא איפסיקא כותיה כי אם מטעם שלא מן הכל אדם זוכה. ופשוט הדבר שאין זה שייך לענין ההשתטחות אקברי צדיקים, דלא שייך כי אם ברבו שלמד ממנו ורואה בו סימן ברכה, או אולי מזה דוקא יזכה ולא מאחר, אבל לזכות השתטחות על קברי צדיקים מנא לן לחלק בין צדיק לצדיק? ומכל שכן שצדיקים שבארץ ישראל הלא המה הגיבורים אשר מעולם שאין דוגמתם, ואיך יתכן לומר שתהיה מצוה לצאת עבור זה לחו"ל?! ועל עיקר המצוה לא ידענא, דמצינו רק שהיא תועלת, שעל ידי כך הצדיקים מבקשים עליו רחמים, אבל מצוה מנא לן [מנין לנו]?"
כלומר: לדברי הראיה קוק:
א. ישנה תועלת להשתטח על קברי צדיקים אבל זו לא מצווה.
ב. ארץ ישראל היא מקור הקדושה גם של הצדיקים, אז למה לעזוב אותה?
ג. גם ההיתר לצאת כדי ללמוד תורה, מדובר רק כשאינו מוצא ללמוד ויש לו רב שגר בחוץ לארץ ורואה ממנו ברכה, אבל כל זה לא שייך לקברי צדיקים, לכן אם כבר רוצה לפקוד קברי צדיקים, כדאי להשתטח על קברי צדיקים שבארץ ישראל.
גם רבי נחמן עצמו לא אמר בשום מקום לעזוב את ארץ ישראל לטובת אומן. מה באמת אמר מוהר"ן?
א. בליקוטי מוהר"ן – שעיקר תורתו כתובה שם – מוזכר שיש ללכת לצדיקים [חיים ולא לקברי צדיקים] בראש השנה, בהמשך נוכיח על פי דברי קודשו שכוונתו הייתה לאותם שעדיין לא זכו לגור בארץ ישראל.
ב. במקום אחד בליקוטי מוהר"ן[14] ממליץ רבי נחמן לפקוד את קברו של הבעש"ט:
"שטוב מאוד להיות שם על קברו, [ומדוע?] ואמר כי 'צדיקים ירשו ארץ', היינו שהצדיקים אמיתיים יורשים ארץ ישראל, שזוכים שמקום גניזתם הוא קדוש בקדושת ארץ ישראל ממש, וארץ ישראל הוא תיקון גדול לפגם הברית".
ובכן, למי מיועדת ההמלצה החמה לפקוד את קברו של צדיק האמת? רק למי שעדיין לא זכה להיות בארץ ישראל. ממילא המלצה זו אינה מתייחסת לאלה שזכו לגור בארץ ישראל.
ג. מוזכר אצל תלמידו המובהק רבי נתן ששמע מפי רבי נפתלי ששמע מרבי נחמן שהפציר שיבואו על קברו ובזכות זה הוא יציל ויוציא את האדם מן הגהנום. גם במקום זה לא מוזכר עניין ראש השנה על קברו, ופשוט שנאמרו הדברים לאלה שעדיין לא זכו לגור בארץ ישראל.
ומה לימדו חז"ל בנושא זה?
תנו רבנן: אין יוצאין מארץ לחו"ל – אלא אם כן עמדו סאתים בסלע. אמר רבי שמעון: אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח, אפי' עמדה סאה בסלע – לא יצא.
וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר: 'ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי'. מאי הזאת נעמי? אמר רבי יצחק, אמרו: חזיתם, נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה?[15]
כלומר, למרות שמשפחת אלימלך יצאה בגלל צרה גדולה, בכל זאת נענשו כיון שהיו צריכים להאמין ולהישאר בארץ ישראל. בכל מקרה, ההיתר לצאת (לשאת אישה, ללמוד תורה ומפני הפרנסה) הוא רק כאשר קדושת ארץ ישראל אינה נפגעת.
בעניינינו, היציאה לאומן של אלפי אנשים המלווה בהסברים רוחניים שאין תחליף לעבודת ה' שבאומן, הרי היא פגיעה גדולה בקדושת ארץ ישראל.
ועוד לימדו חכמים במקום אחר:[16]
"לא יצא אדם לחוצה לארץ אלא אם כן היו חטין סאתים בסלע, אמר רבי שמעון: במה דברים אמורין? בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא, וכן היה רבי שמעון אומר: אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי ציבור היה, ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב והיו כל ישראל קיימין על אדמתן שנאמר: "ותהום כל העיר עליהן" מלמד שכל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב".
מכאן למדים, שהיציאה מארץ ישראל גורמת את ההיפך. משפחת אלימלך יצאה בגלל סכנה גדולה של מיתה ברעב. התוצאה: משפחת אלימלך נגדעה וכל ישראל שנשארו בארץ ישראל חיים וקיימים.
כך גם פוסק הרמב"ם בפשטות:[17]
"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב… ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום."
מעיר על כך הלחם משנה במקום:
"כיוון שהחטא הוא חמור כל כך, דהיכא דיוצאים שלא כדין כמחלון וכליון דהיו מוצאים ליקח, ויצאו שלא כדין כרבי שמעון בן יוחאי, אפילו שהיו גדולי הדור וחסידים, זכותם לא הגינה עליהם וענשו להם עונש גדול שהיא כליה, אם כן כיוון שהדבר חמור כל כך שאפילו שמין הדין הוא מותר לצאת, ראוי לחוש להחמיר ממידת חסידות".
כלומר: כיוון שמדובר בחטא חמור כל כך, ראוי לנהוג במידת חסידות, ולא לצאת מארץ ישראל גם כשיש היתר לכך!
הרמח"ל במסילת ישרים מלמד שאדם צריך להרגיל את עצמו לחוש לדעת המחמירים בכל נושא, אם הדבר לא גורם להקל במקום אחר, כל שכן שבנושא זה שרבו הדעות לאיסור יציאה מארץ ישראל ובמיוחד כאשר אנו מדברים על התקופה שלנו. הרי עתה עם ישראל נבחן על נאמנותו לארץ ישראל!!
רבי נחמן טרח מאוד להודיע על גודלה ומעלתה של ארץ ישראל ואיך שהיא מקור כל הקדושות, כיוון שהוא ידע שהנקודה העיקרית והמפתח לגאולה היא גאולתה של ארץ ישראל. לכן הוא רצה בכל מאודו לקשר את ישראל לארצם, ולימד שעד שמגיעים לארץ ישראל חובה על כל אחד לכל הפחות להיות מקושר לאוויר של ארץ ישראל, על ידי שילך אל הצדיק ששם יש אוויר של ארץ ישראל.
כמה האריך להסביר רבי נחמן על זכות וברית אבות ואיך שכל זכותם קשורה לארץ ישראל, וכפי שמלמדת הגמ' שזכות אבות קיימת רק בארץ ישראל:[18]
"אמר רב חנן בר רבא אמר רב: אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי, כולן בני נחשון בן עמינדב הן. מאי קמ"ל? שאפילו מי שיש לו זכות אבות, אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחוצה לארץ."
וכשרצו חכמים לעזוב את ארץ ישראל לדבר מצווה, נתעוררו לגודל טעותם ברגע האחרון:[19]
"מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה, והגיעו לציידן, וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם, וזלגו דמעותיהם, וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה: "וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים". אמרו: ישיבת ארץ ישראל, שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, חזרו ובאו להם לארץ ישראל".
ולמרות שמותר מצד הדין לצאת כדי ללמוד תורה, רק על מחשבה זו שעלתה על ליבם, בכו וקרעו בגדיהם על עלבונה של ארץ ישראל, ועל ההפסד הגדול שהיה נגרם להם אם היו יוצאים מארץ ישראל.
אכן כן, צריך כל אחד שעולה בליבו מחשבת פסול לעזוב את ארץ ישראל, עם הרבה תירוצים רוחניים, להתעשת לבכות ולקרוע בגדיו שכך אירע לו. התנאים הקדושים בתגובתם הסבירו לנו עד כמה חמור הדבר. ומי יהין לחלוק על גדולי העולם אלו?
טעות שנייה – ההיתר ההמוני
נובעת מהטעות הראשונה ומתפתחת ממנה – להתיר לא רק ליחידים אלא להמוני בית ישראל שארץ ישראל היא מקור חייהם, לעזוב אותה בכל ימות השנה ובפרט בראש השנה. בכך פוגעים בכבודה של ארץ ישראל שהיא ורק היא נבחרה להיות המקום שבה שוכנת השכינה.
מדהים שדווקא בראש השנה שעיקר עניינו הוא המלכת ה' בעולם, ואין הקב"ה נקרא מלך אלא בארץ ישראל, דווקא אז באים ומבקשים לשכנע לא להיות בארץ ישראל! והלא על עבודת הימים האלו לימד רבי נתן: "וזה בחינת ראש השנה: כי כל עבודתנו בימים הקדושים הללו בראש השנה ועשרת ימי תשובה וערב יום הכיפורים ויום הכיפורים וסוכות וד' מינים עד שמיני עצרת – הכל הוא כדי לגלות קדושת ארץ ישראל כדי שנזכה לבא לארץ ישראל".
על כך מלמד הזוהר הקדוש[20]:
"כשהקב"ה מחוץ למקומו הוא אינו מלך, וכאשר הוא חוזר למקומו – והיה ה' למלך. וכמו האבא כך הבנים, הם אינם בני מלכים עד שיחזרו לארץ ישראל".
כיוון שכל תורתו של רבי נחמן היא לדבק את ישראל לארץ ישראל, כי רק שם מתגלה מלכותו יתברך, לכן דווקא בראש השנה שעיקרו הוא המלכת ה' יתברך, קרא רבי נחמן לתלמידיו לבוא אליו (בעודו בחיים) ולזכות לבחינת קדושת ארץ ישראל. לא עלה על דעתו הקדושה של צדיק זה, שיתפתח הדבר לכלל טעות נוראה זו, שהמונים המונים ינטשו את ארץ ישראל דווקא בראש השנה. כמה צער מצטער אותו צדיק על כך!
טעות שלישית – חטא דור הפלגה
נובעת מהטעות השנייה וחמורה מקודמותיה – להפוך את אומן (אפילו לשעה קלה) לעיר קדושה כתחליף לירושלים, ואת קברו של הצדיק כתחליף לבית המקדש ולקודש הקודשים. כך עולה ממאמרו של הרב יום טוב חשין שפורסם בעיתון בשבע (בתשס"ח פרשת כי תבוא, אף אם הוא לא התכוון לכך). מעניין שמאמר זה נכתב דווקא בפרשה זו העוסקת בהליכה לארץ ישראל – ב"כי תבוא אל הארץ"!
לצערנו, למודה היא ארץ ישראל להיות מושפלת, גם על ידי חלק מתופשי התורה המסבירים כמה ארץ ישראל גדולה אבל… היא שנייה.
להלן קטעים מהמאמר הנ"ל שלא נאמרו מעולם על ידי רבי נחמן עצמו, אלא על ידי תלמידים בדורות מאוחרים יותר:
"אשריכם אשר אתם יושבים בצל ארעא קדישא ומסתמא משתוקקים ומתגעגעים להתאבק בעפר ציון הקדוש והנורא אשר חפר ומצא שורש קדושת ארץ ישראל [אם שם שורש קדושת ארץ ישראל, אז לשם מה צריך את קודש הקדשים שבהר הבית?] כמבואר בספריו הקדושים."
"אף על פי שישיבת ארץ ישראל גדולה מעלתה מאוד, אבל כבר אמר אדמו"ר ז"ל על ראש השנה שלו שאין דבר גדול מזה וגם כל קדושת ארץ ישראל נמשך ממנו [ולא מירושלים של מעלה?] כמבואר בתורותיו הקדושות".
"… להשתטח במקום חיותנו וקדושתנו הוא מקום גניזת רבנו הקדוש והנורא בעיר אומן [ומה עם קביעתו של רבי נתן: "כי שם [בארץ ישראל] חיינו, שם קדושתנו…ושכל קדושת איש הישראלי תלויה בארץ ישראל?"]".
ומה עם קביעתו של רבי נחמן עצמו ש"מי שרוצה להיות איש ישראלי באמת, דהיינו שילך מדרגא לדרגא, אי אפשר כי אם על ידי קדושת ארץ ישראל, כי כל עליות שצריכין לעלות אל הקדושה הן רק על ידי ארץ ישראל, וכן כל עליות התפילות הן רק בארץ ישראל".
האם אכן שם באומן שבאוקראינה הטמאה, מקור ומקום קדושתנו וחיותנו? האם צריך בכלל להביא ראיות להוכיח טעות קשה וגסה זו?
יתכן כי טעות זו נובעת מהבנה לא נכונה בכתבי הקבלה, שם נאמר שהיסוד הוא המשפיע למלכות. ומכאן חושב מי שחושב שכיוון שהצדיק אחוז במידת היסוד, הרי שהוא מקור ההשפעה למלכות שהיא השכינה הנמצאת בארץ ישראל, ממילא הצדיק הוא שורש קדושת ארץ ישראל.
אמנם, נשכח ממי שמבין כך בטעות, שגם מידת היסוד מקבלת את כוחה מספירת הבינה – שכינה עילאה, המאירה ושוכנת בשכינה תתאה, ומתחברות להן שכינה עילאה בשכינה תתאה על ידי בניינה של ארץ ישראל, והמחבר בניהם הוא הצדיק יסוד עולם המקבל מלמעלה – מאור הבינה, ומשפיע למטה – לאור המלכות. אמנם, כל קבלתו של הצדיק הוא מאור השכינה עילאה ששוכנת רק כאן בארץ ישראל בשכינה תתאה. נמצא שכל קדושת הצדיק נובעת מקדושת השכינה שהיא קדושת ארץ ישראל.
וזה הכלל: כל המדרגות העליונות והתחתונות, והצדיק בכלל, מושפעות מקדושת ארץ ישראל שהיא אמנם סוף המעשה אבל נתונה בגובהי מרומים – במחשבה תחילה. וכל עולם מקבל מז"ת דמלכות – שכינה – של העולם העליון, וכך הלאה עד מלכות דא"ס ב"ה. ואין שום גילוי אלא בה, ואין שום השפעה אלא ממנה באמת, וכל המדרגות האחרות נבראו בגללה ועל ידה[21].
קדושת ארץ ישראל היא מקור הקדושה של כל הצדיקים, וממילא צדיקים החיים בחוץ לארץ (אפילו באונס) לא מסוגלים להחיל את עומק תורת הסוד של הרשב"י, כך מלמד רבי שמעון בן יוחאי בהתייחסו לחכמי התלמוד שחיו בחוץ לארץ[22]:
"אמר רבי שמעון: לפעמים כשאני נמצא בין החברים של בבל, הם מתקבצים אלי ולומדים ממני דברי סודות התורה בגלוי, והם מכניסים אותם בחותם ברזל חזק הסתום מכל הצדדים [כלומר: הם מעלימים את הדברים שלימדתים לפי שאין שכלם רחב להבין ולצייר דרכי הסודות ונתיבות החכמה ודרכי הגן], כמה פעמים למדתי אותם דרכי המלך [ז"א] ודרכי הגן [נוק' דז"א – שכינה], וכמה פעמים למדתי אותם כל אותם המדרגות של הצדיקים שבעולם העליון, וכולם יראים לומר דברים אלו [לפי שלא היו מיושבים בדעתם], אלא לומדים בגמגום, לכן נקראים לעגי שפה וכבדי פה, כאיש כבד פה המגמגם בפיו. אבל אני דן אותם לכף זכות, הואיל שהם יראים לפי שהאויר הקדוש [של ארץ ישראל] ורוח הקודש הוסר מהם, והם יונקים מאויר ורוח של רשות הסטרא אחרא [שבחוץ לארץ]… לכן אינם ראויים לראות פני אליהו [שיגלה להם סודות התורה כפי שהיה מגלה בישיבתו של רשב"י], כל שכן שאינם ראויים לקבל פנים אחרות [המתגלות ליושבי ארץ ישראל].
גם רבי נתן העיד על תורתו של רבי נחמן המובאת בספר ליקוטי מוהר"ן, שכל תורתו והשגתו של רבי נחמן המובאת בספר זה אינה אלא אחרי שזכה לפסוע ארבע אמות בארץ ישראל:
"אולם, כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי תורתו שגילה לאחר ארץ ישראל, מדרכי תורתו שגילה מקודם כאשר שמענו מפיו בפירוש כמה פעמים, וכל הספר הזה [ליקוטי מוהר"ן] רובו ככולו הוא מהתורה שגילה לאחר שהיה בארץ ישראל".
טעות חמורה זו, לשייך קדושה לעיר אחרת מלבד ארץ ישראל (כבר נתחבר שיר חדש שכותרתו: "אומן עיר האורות"), ולחשוב שמקור כל הקדושות הוא מקום אחר מלבד הר הבית והמקדש, מזכירה מאוד את החטא הנורא של דור הפלגה שהיה חמור מחטאם של דור המבול. הם רצו לבנות עיר (שתחליף את ירושלים) ומגדל (שיחליף את בית המקדש), נגד רצונו של הקב"ה – "כי בחר ה' בציון איוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה"!
להחליף את ירושלים במקום אחר?! לעזוב את ארץ ישראל תמורת טומאת ארץ העמים?
כאמור, זה בדיוק היה חטאם של דור הפלגה וכפי שמבאר הזוהר הקדוש:[23]
"הבא נבנה לנו עיר ומגדל – הכל בסוד החכמה הוא [שעשו הכל בחכמה למשוך ולהכריח כביכול את השכינה לשכון בבבל ולא בארץ ישראל] ורצו לחזק בארץ את הצד האחר ולעבוד אותה. [ולשם כך היה צורך לבנות עיר כנגד ירושלים ומגדל כנגד בית המקדש] עיר – שכתוב עיר דוד היא ציון, מגדל – שכתוב: כמגדל דוד צוארך. ובחכמה עשו זאת להיות שלטון הצד האחר בארץ, לדחות את אדון כל הארץ [השכינה] ממקומו, ולעשות מקום לצד האחר בארץ".
סופם של דור הפלגה ידוע. בהיפרדם מארץ ישראל – ממקור החיים, שליש מהם נפוצו בכל הארץ, שליש הציף עליהם הקב"ה את הים, ושליש נהפכו להיות קופים, רוחות ושדים[24].
המסר ברור: אין אפשרות להחליף את ארץ ישראל. ארץ ישראל היא בחירה אלקית שאינה ניתנת לשינוי גם לא זמני, שנאמר: "כי בחר ה' בציון איוה למושב לו".
אז נעשה הדבר בזדון, אבל היום אף שהדבר נעשה בשגגה, הרי שמחליפים את קדושת ירושלים עם אומן ואת קדושת המקדש – שורש כל הקדושות – עם קברו של הצדיק! זה מה שהתכוון רבנו הקדוש?
טעות רביעית – הבנה לא נכונה בדברי רבי נחמן
הבנה לא נכונה בתורותיו של רבי נחמן כפי שמבוארת בעיקר בספרו הגדול ליקוטי מוהר"ן. מדובר בעיוות דברי קודשו עד כדי הפיכת דבריו לחלוטין.
הטעויות הקודמות פוגעות בארץ ישראל, וטעות זו פוגעת ברבי נחמן בכבודו ובעצמו! הוא מעולם לא אמר בשום מקום לעזוב את ארץ ישראל, חלילה וחלילה, כל דבריו מכוונים איך להגיע לארץ ישראל בפועל ממש, ועד אז איך לזכות לאוויר של ארץ ישראל גם בגלות.
להבנת דבריו של מוהר"ן, נקדים מספר הקדמות שבעז"ה דרכם נבין בקצה קצהו את עומק דבריו בקודש:
רבי נחמן מתייחס הרבה למצב הקשה שבו נקלע העולם אחרי חטאו של אדם הראשון. אז נוצר מצב שהמציאות בכל חלקיה נפלה לעומק הגשמיות והחומריות, ולא עוד אלא שנתערבב מציאות הרע והקליפה במציאות הטוב והקדושה, וכה הלך העולם וצלל במעבה החושך של הקליפות.
כל זה קרה בעקבות חטאו של אדם הראשון וגירושו מגן עדן – מארץ ישראל – לטומאת ארץ העמים תחת רשות הקליפות.
מאז מחפש העולם את הדרך הנכונה לחזור לאותו גן עדן, ולהשתחרר ממאסר הקליפות הסובבות את כוחות החיים ולא נותנות להם מנוח.
התורה מלמדת אותנו שאין אפשרות לצאת מרשות הקליפה, וממילא לעבוד את ה' עבודה זכה ותמימה אלא בארץ ישראל, ועל כך אמרו חכמים: "ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם".
חז"ל מגדירים את אלפיים השנים הראשונות לבריאת העולם, אחרי חטאו של אדם הראשון כאלפיים שנות תוהו, המתאפיינות בהסתרת קדושתה של ארץ ישראל וממילא בסילוק שכינה שהביא בסופו של דבר למחיית העולם בדור המבול, ולמרידה כלל אנושית (בהנהגת נמרוד) בקב"ה בדור הפלגה.
הופעתו של אברהם אבינו, סימנה תפנית בעולם. תפנית זו החלה בהכרח בקיום הצו האלקי לאברהם אבינו: "לך לך אל הארץ אשר אראך [ושם] היה ברכה".
וכך במהלך הדורות הולכת הקדושה ומשתחררת מכבלי הקליפה על ידי הופעת קדושת השכינה שבארץ ישראל.
אז יצאנו לגלות אדום – "וחושך על פני תהום" – שוב נסתרה קדושתה של ארץ ישראל ונפוצו הבנים לכל עבר. שם בגלות הצמצום נתבע, הקדרות, העצבות, החולשה והסגפנות תפסו את מקום הנפש הישראלית. אי אפשר היה אחרת. כל כוח חיים שהיה מתפתח היה נתון ליניקה ולמרמס של הקליפה. הסיגים הרבים כיסו על אוצרות החיים, כשם שבארץ ישראל כיסתה השכינה את קדושתה, ברכתה ואורה.
במצב זה עבודת ה' הפרטית (שלא נדבר על עבודת ה' הכללית שאינה קיימת בחוץ לארץ כיוון ששם המושגים "שכינה" או "כלל ישראל" או "כנסת ישראל" לא שייכים) הייתה כמעט בלתי אפשרית. אמנם, מבואר שזמן גלות אדום הוא עד אלף שנים מחורבן בית שני[25], ובזמן הזה שלח הקב"ה את אור השכינה מארץ ישראל לעם ישראל כדי לקיים את הפסוק: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", ואכן בתוך האלף החמישי שבו נגזרה גזירת הגלות, נחתם התלמוד הבבלי והירושלמי, וכן מצבם של ישראל היה יחסית נסבל. אבל כאשר נגמרה גזירת הגלות, בעיקר באלף השישי, פסק האור הגדול שהגיע מארץ ישראל להאיר את חשכת הגלות, ואז הלכה הגלות ונהפכה לאכזרית מאוד. הבטחת הגלות נסתיימה בסיום האלף החמישי, ועם ישראל היה נתון למרמס.
במצב הזה כשעדיין לא הייתה התעוררות אמיתית לעלות לארץ ישראל, לא היה קיום ותקווה לעם ישראל וחייו הגשמיים והרוחניים הפכו לבלתי אפשריים.
אז מה יהיה עם התפילה והתורה, מה יהיה עם הרגשות והמידות העדינות של ישראל? האם נגזר על ישראל מיתת חנק בגלותם?
לכן, למרות סיום גזירת הגלות, המשיך הקב"ה ניצוצות מאור השכינה שבארץ ישראל למקומם של ישראל בגלות, כדי לקיימם לפחות כדי חיותם. הצדיקים ידעו לקשר את עצמם לאותם ניצוצות, וזכו לאוויר של ארץ ישראל שסיבב אותם, בדיוק כמו שזכו בני ישראל שיצאו ממצרים להקפת ענני כבוד – ענני שכינה.
אחד מגדולי הצדיקים – רבנו הקדוש רבי נחמן – זכה "לקלוט" ולחיות באוויר זה של ארץ ישראל. כיוון שכך, לימד לתלמידיו שירבו לבוא אליו כדי שיזכו גם הם לאוויר טהור זה, ובכך להפוך את עבודת ה' מתכונת הגלות לתכונת ארץ ישראל – מעצבות לשמחה, מייאוש לתקווה, מפחד לגבורה ומצמצום להרחבה.
על כך מסביר מוהר"ן שכוחות החיים שבחוץ לארץ מלאים בסיגים (דינים שאינם ממותקים). אי אפשר להוציא לבנות ולהחיות את אותם כוחות חיים מפחד הקליפות הסובבות. מצד שני אין אפשרות לחיות בלי כוחות החיים – הדינים הקדושים, לכן חייבים להמשיך את האוויר של ארץ ישראל ששם הדינים – כוחות החיים ללא סיגים למקום גלותנו, ובתוך האוויר של ארץ ישראל אפשר יהיה למתק את הדינים (להסיר מהם את הסיגים) ולהרחיב את עבודת ה' שתהיה בתכונתה של ארץ ישראל.
ומסביר הרב ששני מיני מוחין הן: מוחין דגדלות השייכים לארץ ישראל וממוחין דקטנות השייכים לחוץ לארץ. כאשר מאירים רק מוחין דקטנות יש הרבה רוגז חרון אף ומחלוקת בעולם. אפילו תלמידי חכמים שבבבל נקראים "חובלים". אבל כאשר מאירים המוחין דגדלות השייכים לארץ ישראל אז הכל נהפך לבחינת ארך אפים, רחמים גמורים, שלווה תקווה וביטחון, אמונה ושמחה, הנועם העליון מתפשט וכל עבודת ה' מאירה בפנים אחרות, בפנים מאירות ושמחות, בביטחון גמור בתשועת ה' הפרטית והכללית.
ובעיקר בראש השנה – שורש כל הדינים – כוחות החיים – של כל השנה, יש צורך מיוחד למשוך מוחין דגדלות של ארץ ישראל, ולמתק בכך את דיני כל השנה כולה.
איך עושים זאת? איך ממתקים גם בגלות את הדינים? איך מושכים את האוויר של ארץ ישראל לגלות? איך מאירים את המציאות על ידי המוחין דגדלות של ארץ ישראל?
על שאלה זו עונה מוהר"ן בכתביו ובתורותיו וסולל את הדרך לנפש הפרטית הרחוקה ביותר לזכות לאור של ארץ ישראל, לטעום מעץ החיים אשר בתוך הגן, גם כשנמצאים באונס מוחלט מחוץ לגבולותיו.
כך מקשר אותנו הרב לאוויר של ארץ ישראל, לזרימת האור האלקי שבארץ ישראל, וכל זה כדי להכשיר אותנו לחזור אליה מהר ככל האפשר, ולזכות לחיות בה ממש ולא רק בבחינתה.
ישנם כאלה האומרים שנסיעה זו מעלה ומזככת את נפשם. הצדיק מעלה אותנו הם אומרים. על כך יש לדעת שנפש האדם מורכבת מנפש רוח ונשמה. מכל מבחינות אלו הנפש היא הנפגעת יותר מן החטא. נפשו של האדם היא הסובלת את חלאת העוון ורוב העוונות מצויות בבחינת הנפש, כיוון שהיא התחתונה הקרובה אל הקליפות, וכמו שנאמר: "רגליה יורדות מות" (משלי ה), וכן: "ונפש כי תחטא" (ויקרא ה'). אמנם הנפש כלולה מעשר בחינות (עשר ספירות דנפש), וכאשר חלילה חוטא האדם הוא פוגם בתשע הבחינות התחתונות של הנפש (מחכמה ולמטה) אבל בחינתה העליונה – כתר דנפש – נשארת קשורה תמיד בעטרת היסוד – בחינת הרוח, ואינה נפרדת משם לעולם.
לכן כאשר חוטא האדם ותשע בחינות הנפש נפגמים או חלילה נכרתים ויורדים לעמקי הקליפות, אין אפשרות לתקן זאת אלא רק על ידי המשכת אור עליון מלמעלה. אור זה הוא אור של המוחין דגדלות שמדבר עליהם הרבה מוהר"ן שיכול האדם להשיגם רק בארץ ישראל, ולכן הם נקראים מוחין דארץ ישראל.
כידוע, אין המוחין דגדלות מאירים את הנפש שירדה לעמקי הקליפות אלא אם כן ישנו זווג של המידות העליונות מלמעלה למעלה וזווג המידות העליונות נעשה רק בארץ ישראל, כך מלמד האר"י הקדוש[26]:
"אבל עדיין לא נעשה הזווג העליון בפועל עד שהלך אברהם לארץ ישראל ועל ידו נעשה אז הזווג העליון, וזהו שאמר לו הקב"ה: "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".
וכן בשער הכוונות[27]: "והנה בחו"ל אין זווג כי אם בארץ ישראל, וזה מה שאנו אומרים: 'השתא הכא [השנה כאן בגלות] – בלי זווג, לשנה הבאה בארעא דישראל – ויזדווג המלך העליון עם ארץ ישראל העליונה".
זה הכלל: אין השפעת מוחין דגדלות אלא בארץ ישראל, כיון שאין זווג עליון אלא בארץ ישראל. לכן כדי להציל את הנפש הטובעת בעמקי הקליפות צריך לקשר אותה לאויר של ארץ ישראל, ולכן רק מי שחי בחו"ל שייך לו להגיע לקברו של רבי נחמן, אבל יושבי ארץ ישראל שכבר מסתופפים באוירה הטהור והקדוש של ארץ ישראל ראוי להם להאמין בעוצמת קדושתה של ארץ ישראל, ועל כל מחשבה לעזוב אותה ראוי היה לבכות ולקרוע את הבגדים על עלבונה של השכינה.
אז אם יש לך נפש סובלת תחלואים, הדבק בארץ ישראל הממשית, באדמתה ובאוירה, ויזכה אותך הקב"ה גם להרגיש בפועל את פעולתה המאיר עליך.
מכל זה מובן שרצונו של מוהר"ן היה לזכות לקבורה בארץ ישראל. אמנם, כיוון שאי אפשר היה להגיע לארץ ישראל מפני סכנת הדרכים ומיעוט יושביה, דאג רבי נחמן מהאפשרות שיהיה "נתק" בין קברו לבין החסידים שירצו להשתטח על קברו, לכן בלית ברירה וויתר על קבורה בארץ ישראל ובחר באומן.
נכון להיום, שארץ ישראל מלאה ביהודים, ודאי שיש להשתדל לקיים את רצונו של מוהר"ן ולהעביר את קברו לארץ ישראל.
מוזר מאוד הדבר שיש בין חסידיו שמתנגדים לכך, ומתעלמים מרצונו הברור, כפי שביטא זאת מוהר"ן על עצמו[28]: "שרוצה לנסוע לארץ ישראל עוד פעם ולהסתלק שם, [אבל זה בלתי אפשרי כיוון שהחסידים גרים בגלות] אף אחד לא יבוא לקבר – לא תהיה שייכות עם הקבר".
כך באמת סברו מחשובי חסידי ברסלב, כמו רבי ישראל דב אודיסר שמסר את נפשו מספר רב של פעמים כידוע לקיים את רצון מוהר"ן לקבורת ארץ ישראל, ואף אמר מספר רב של פעמים שבזה תלוי עיקר הגאולה האמיתית.
ואני הכותב שמעתי ממנו ישירות על סוגיה זו, אחר שלא עלה בידו לשכנע להביא את רבנו לארץ ישראל ואמר בעוגמת נפש נוראית: "גברו בעלי הממון על תלמידי החכמים".
יהי רצון שנזכה לקיים את דברי הנביא:[29]
"סולו סולו המסילה סקלו מאבן…
אמרו לבת ציון הנה ישעך בא…
וקראו להם עם הקודש…
ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה".
כלומר: כדי לזכות לתואר עם הקודש וגאולי ה', יש לדרוש את ארץ ישראל דרישה עמוקה ומתמדת בכל לב ונפש, ולעולם לא לעזוב אותה עוד, תמורת שום הון שבעולם גשמי או רוחני.
[1] במקומות רבים מאוד, מלמדת התורה שארץ ישראל היא ורק היא שער השמים, ובמיוחד ירושלים ומקום המקדש, והעוזב דברי חז"ל ברורים אלו ומפנה עורף ויוצא לטומאת ארץ העמים כדי ששם יתקבלו תפילותיו (!?) הוא סותר דברי תורה, וברור שהדרכה זו לא יצאה חלילה מעולם מפיו הקדוש של רבי נחמן עצמו.
[2] עיין מסכת ידיים פרק ד' משנה ד': "כבר עלה מלך אשור ובלבל כל האומות…"
[3] ישעיה י'.
[4] שוח"ט קה, א
[5] לעזוב על מנת להשתקע אין מחלוקת שאסור גם לצורך מצוה.
[6] הלכות מלכים ה, ט
[7] ע"ז יג. ד"ה "ללמוד תורה".
[8] רב אחאי גאון משבחא, בעל השאלתות. נולד בד' ת"מ בפומפדיתא, נפטר בד' תקי"ב בארץ ישראל.
[9] שו"ת הרשב"ץ חלק ג' סימן רפח'.
[10] שו"ע תקלא' סעיף ד'.
[11] אות יד'.
[12] כפי שמובא בשיעור של אחד מרבני ברסלב בקלטת שיעור.
[13] שו"ת משפט כהן סימן קמז.
[14] ליקוטי תיניינא אות קט.
[15] בבא בתרא צא.
[16] ע"ז ה, ב, (עיקרה מובא בב"ב צא.)
[17] הלכות מלכים ה, ט
[18] ב"ב צא.
[19] ספרי דברים פיסקה פ'.
[20] תצא רעו.
[21] וכך מבאר הבעל הלשם בספר הכללים (דף יט'): "לעולם [כל ההנהגה] רק על ידי יחוד דאור המלכות [המתגלה רק בארץ ישראל], כי כל גילויו יתברך שמו בכל העולמות כולם אשר מן העולם ועד העולם הנה הוא רק בה… והיא אמונת ישראל… ונקראת למעלה בשם מלכות למטה בשם מלכות, כי למעלה ר"ל המלכות דא"ס, הוא על שם המלכה ועצה על המציאות כולו… ולמטה נקרא בשם מלכות על שם ההמלכה והעצה על ההנהגה, כי רק בה ר"ל במלכות דאצילות, הוא ההנהגה דכל העולמות בי"ע…"
[22] זוהר ויחי רכד: – רכה.
[23] נח עד:
[24] בראשית רבה פרשה לח סימן ה, ו. סנהדרין קט.
[25] "כי הנה הייתה השבועה הגדולה לאלקים, שלא יעוררו את הגאולה, עד שאותה האהבה תהיה בחפץ וברצון טוב, כמו שנאמר: "עד שתחפוץ"… וכבר אמרו רז"ל כי זמן השבועה הוא עד אלף שנים כמו שאמר ז"ל בברייתא דרבי ישמעאל, בפרקי היכלות." (הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות)
"אמר רבי יצחק, אלף שנים הם ממשלת כל האומות ביחד על ישראל. ואין לך אומה שלא תשעבד אותם… דא"ר חייא, אין ממשלת האומות על ישראל אלא יום אחד בלבד, והוא יומו של הקב"ה שהוא אלף שנים, זהו שנאמר: נתנני שוממה כל היום דווה. יום אחד ולא יותר. אמר רבי יוסי: אם ישתעבדו יותר מאלף שנים, הוא אינו על פי גזירת המלך, אלא על שאינם רוצים לחזור כנגדו [לארץ ישראל]. (שמות יז עמוד א')
[26] שער הפסוקים פרשת לך לך.
[27] דף פג ע"ג.
[28] חיי מוהר"ן קסא קסב, ימי מוהרנ"ת כו – מא.
[29] ישעיה סב', י – יב.
